<h1>ספר התרומות שער ל"ח חלק ג'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
והיכא דאמר לחבריה הלויתיך ואיני יודע כמה היה מה שהלויתיך, והלה משיבו יודע אני שלויתי ואיני יודע כמה. מסתברא דפטור, אלא בבא לצאת ידי שמים שיתפשר עמו במה שיוכל, אבל מן הדין אין כאן שבועה, שהרי אין כאן דבר שבמדה ושבמנין, וכאלו אין כאן תובע הוא. אבל יש שפסקו ששורת הדין שישבע הלוה היסת שאינו יודע שהיה יותר על כך וכך לפי דעתו. והביאו ראיה מזה שכתב ה"ר משה ז"ל בזה [שאלה פ"ה ה"ז] מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצלו ופשע בו, המפקיד אומר איני יודע מה היה בו, ושומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם, שורת הדין שישבע השומר בתקנת חכמים שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על כך וישלם, ע"כ. והא לא דמיא, דעל ידי גלגול חייבו ולא בפני עצמו, ומילתא צריכה עיון. ואיכא מאן דאמר דדוקא האומר לחבירו מנה לי בידך בבריא והלה אומר איני יודע הוא דמחוייב בבא לצאת ידי שמים, אבל כאן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור, דשמא ושמא הוא ומשלם מה שברור לו ומן השאר נפטר. ולית לן לחיוביה משום דהוה ליה למידק, דאדרבה למלוה גופיא נימא כל שכן דהוה ליה למידק. ולא שנינו [ב"מ ל"ז ע"א] אלא אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, אבל אחד מכם בלא תבעי ליה פטור, שהוא עצמו שכח. ועוד דהא ודאי כי לוה דייק הוה ואחר כך שכח ושניהם שכחו, ואין בידן למנוע שר של שכחה. אבל אם יאמר איני יודע כמה הלויתיך אבל יודע אני כי לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה, או האומר לחבירו מנה לי בידך והלוה משיבו אמת שלויתי ממך ואיני יודע כמה, בהא איכא לספוקי טובא, מי אמרינן דלהוי כההיא [שבועות מ"ז ע"א] דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, והא נמי דכותה היא, דכיון דמידע ידע דמיחייב ליה ואינו יכול לישבע כמה, משלם כל מה שתובע חבירו. והוא שיטעננו דבר שיהיה אמיד בו התובע. ויחרים השומר או הלוה על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו. או דילמא שאין כאן מקום לומר מתוך שאינו יכול לישבע, שהרי אין כאן חיוב שבועת התורה, שהרי צריך שיטעננו בדבר שבמדה ושיודה לו בדבר שבמדה או במנין, וכך היא משנה שלימה [שם מ"ב ע"ב], וזה שמודה שהוא חייב אבל אינו אומר שום מנין בודאי נפטר משבועה דאוריתא, וכיון שאין כאן שבועת התורה אין אנו דנין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכדלעיל. ומסתברא דחייב לשלם כל מה שיטעון עליו האחר, שיש פנים להביאו לשבועת התורה, והוא שהב"ד שואלין אע"פ שאין אתה יודע סכום חיובך לפחות אתה בריא שעולה חיובך לפרוטה, ובזה השיעור שיודה יקרא מודה מקצת, אע"פ שבאת הודאתו על פי שאלת ב"ד, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אבל אם ישיב לב"ד אפילו מפרוטה איני יודע, זה אינו משלם אלא נשבע היסת שאינו יודע ונפטר. ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי הרב ר' משה בר נחמן ז"ל וזה אשר כתב לי [תשובה סימן ל"ו], יפה דנת שיש לב"ד לברר טענתו מפיו בכמה מודה לו לפחות לידע כמה הוא חייב ליתן מעתה, ואם נתן קצבה להודאתו אף הוא מתחייב שבועה בכך. ואם תאמר מנין לנו שיעשה מודה מקצת על פי שאלת ב"ד. הדעת נותנת דכל שטענו חבירו דבר שבמדה והוא הודה מקצת הדבר שבמדה, אע"פ שמדה זו מתוך חקירת ב"ד אמרה חייב, דהא נמי מודה מקצת טענה הוא. ועוד מדפליגי אביי ורבא [שם מ"ג ע"א] בבית זה, דאביי סבר ידיע טענתיה, כלומר ידיע טענתיה דנתבע, דכיון דהאי טוען ליה בית זה דהוא דבר שבמדה והוא אומר לו מה שהנחת בבית זה אתה נוטל, הודאה בדבר שבמדה היא, שאנו הולכין ורואין אם עד הזיז הוא או עד החלון. ורבא פליג עליה דבעינן שיוציא מפיו דבר שבמדה, הא כל שמוציא מפיו דבר שבמדה, אע"פ שמתחלה הודה סתם ועל פי ב"ד פירש בסוף, מודה מקצת הוא. ואם תאמר התם יאמרו לו ב"ד ברר דבריך כמה הניח וכמה הוא נוטל אם עד הזיז או עד החלון. לאו מילתא היא, דהתם כיון דטענתו ברורה היא למה יביאהו לבית השבועה, ילכו הם ויראו או שילך בעל דין ויטול את שלו, אבל בטוען סתם הפקיד לי בדין הוא שנחקור אותו כמה הפקידך וכמה אתה יודע שאתה חייב לו. ועוד יש לנו בזה דין מחודש, והוא על דעת הראשונים, שאפילו טען בודאי הפקדת לי ממון ואיני יודע כמה, אע"פ שלא נחקר בב"ד ולא נתן מדה אחרת לטענתו חייב הוא שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, שאין במשמעות הודאתו אלא פחות שבממון, וכשם שאם באת לגבות ממנו הודאתו אין לך בה אלא פרוטה, כך לחייבו על השאר כמודה בפרוטה הוא. דהא תלמוד חמשין ידענא וחמשין לא ידענא נמי לאו דבר שבמדה הוא לגמרי, כיון דלא ידע באידך חמשין. אלא בכל מה שאמר איני יודע רואין אותו כאלו כפר בו להתחייב בשבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואלו הם דברי הרב ר' יוסף הלוי [שבועות שם] ודברי הרב ר' משה תלמידו [שאלה פ"ה ה"ו]. ויש להם סיוע בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ח], סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור וכו', והלה אומר איני יודע [ר'] בא ר' יונה בשם רב יאות לית את ידע אהין ידע, ר' יהושע דרומאה בעא קומי ר' מנא תמן אתמר לית את ידע אהין ידע, וכה איתמר הכין, תמן יש חילול שבועה וכה לית חלול שבועה. וזה הירושלמי סיוע להם, ופירושו ברור למבין, ע"כ.
גרסינן בירושלמי [ב"ק פ"ו ה"ז] חד בר נש אפקיד גביה חבריה שק צרור, ארעו אונס, חד אמר מטסקין הוה מלא וחד אמר סיגין הוה מלא, אתא עובדא קומי ר' אמי ואמר הרי זה נשבע ונוטל. ובזה הירושלמי ראינו שדמה אותו הרב אבן מגש לדין זה שכתבנו, ואוקמיה דהא נתבע דקאמר סיגין הוה מלי, בטענת שמא קאמר, דהא שק צרור הוה ולא הוה ידע מאי הוה ביה. וכיון שכן היכי מצי אמר בבריא דסיגין הוה. ועוד דאלו אמר בבריא פשיטא דנתבע מישתבע ומפטר, דהא נקיטינן דכל היכא דשומר אומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך וכך שהוא נשבע ונאמן כדין כל נתבע ופטור, אבל כשאמר שמא הוה ליה מחוייב שבועה, דהא מודה שנכנס שומר שלו, ואינו יכול לישבע ומשלם, והקשה הרב א"כ למה הצריכוהו לתובע שבועה, היה לו ליטול מה שתובעו בלא שבועה אם הוא אמיד ממנו. ותירץ כיון דאלו אמר בבריא סיגין הוה לא הוי מחויב שבועה כשאר מודה מקצת, דהא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, השתא דקאמר בשמא סיגין הוה לא יכילינן למיקרייה מחוייב שבועה, ומשום הכי דן ר' אמי בו שהתובע ישבע ויטול. ותו קשיא ליה, א"כ דבטענת סיגין אלו אמרה בבריא לא מחייב שבועה דאוריתא אלא הסת, השתא דטעין ליה בשמא ליהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע [ב"ק קי"ח ע"א] דמשתבע היסת ומפטר, הכא נמי לישתבע דלא ידע אי סיגין אי מטסקין הוה וליתיב ליה סיגין ולפטר. ומתרץ הני מילי היכא דאמר איני יודע בעיקרא דמילתא, אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא, דהא מודה ליה דיהיב ליה מידי ומחייב לשלומי ניהליה, ואיהו לא ידע כמה, אמרינן דמשתבע אידך ושקיל, דהוה ליה תובע בריא ונתבע שמא ובריא ושמא בריא עדיף, ע"כ. והר"א בר"ד ז"ל [שאלה פ"ה ה"ז ובהשגות על הרי"ף סוף פרק הכונס] הקשה על סברת הרב שפירש שענין כזה הוא מה שטענו לא הודה לו, דהא איכא שק דתבע ליה עם המטסקין והודה לו בשק ועל המטסקא אמר איני יודע, הלכך הו"ל כטענו חטים ושעורים והודה לו בחטים או בשעורים ועל השאר אמר איני יודע, דהוה ליה מחוייב שבועה כדין מודה מקצת, ונימא בה מתוך וכו'. ותירץ דלא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא באומר מנה לי בידך בברור, וכשמשיבו איני יודע טענתו רעועה, דקא בעי לאיפטורי באיני יודע, שהרי אם ידע וישיב אין לך בידי אלא חמשים היה מחוייב בשבועה, ומפני שנסתפק יהיה נשכר, הילכך משלם. וכן נמי אלו א"ל עד אחד אני יודע שאתה חייב לזה מנה והלה משיבו איני יודע, חייב לשלם מתוך וכו', אבל גבי שק דמפקיד גופיה ידע דקושטא קא טעין כשאומר איני יודע, דהא צרור אפקדיה, אמאי נימא בה מתוך וכו'. וכן נמי מאן דאפקיד לחבריה טבעת של זהב ולא שקלו הנפקד במשקל ולא היה יודע משקלו, ופשע בשמירה, מפקיד אומר משקלו שני דינרי זהב והנפקד אומר איני יודע, גם איני יודע אם מצופה זהב, ואתה יודע בעצמך שאין לו ידיעה ממנו, הלכך הוא נשבע ונוטל. ודוקא כשארעו אונס, אבל אם טען הנפקד כשלא ארעו אונס דלמא סיגין הוה, שצרור מסרתו לי ואיני יודע מה בו, ומה שהנחת אתה נוטל, פטור בשבועת היסת. מכלל דברי כולם אתה למד שהאומר מנה לי בידך וזה משיב יודע אני שחייב אני לך ואיני יודע כמה, אך הוא יודע (הוא) לפחות בפרוטה חייב, והואיל ואין יכול לישבע משלם. והוא שיתבענו דבר שהוא אמיד בו. ומחרים סתם על מי שלוקח ממנו מה שאינו חייב לו. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ו] שצריך שיהיה אמיד בתביעתו. והא דגרסינן בירושלמי [ס"פ הכונס] בעי ר' יוחנן מהו שיטעננו דברים שאין ראויים לו, נשמעיניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חבריה ליטרא דדהבא, מית בר זיזא ומית אריסיה וכו', עד, אתא עובדא קמי דר' חייא אמר מן הדא לית את שמע כלום, דאית בר נש דלא מפרסם נפשיה. מהירושלמי משמע דאף על גב דלא אמיד יהבינן ליה. מיהו לא סמכינן עליה, דמפלג פליג בהדי בבלי. דאמרינן בהכונס [ב"ק ס"ב ע"א] טענו כסא דכספא מאי, אמר ליה חזינן אי איניש אמיד הוא או איניש מהימנא דמפקדי גביה אחריני משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה. והכי איתה נמי בעובדא דר' מיאשא, ובחסא דכתובות [פ"ה ע"ב].
<h2>דף מז.</h2>
והיכא דאמר לחבריה הלויתיך ואיני יודע כמה היה מה שהלויתיך, והלה משיבו יודע אני שלויתי ואיני יודע כמה. מסתברא דפטור, אלא בבא לצאת ידי שמים שיתפשר עמו במה שיוכל, אבל מן הדין אין כאן שבועה, שהרי אין כאן דבר שבמדה ושבמנין, וכאלו אין כאן תובע הוא. אבל יש שפסקו ששורת הדין שישבע הלוה היסת שאינו יודע שהיה יותר על כך וכך לפי דעתו. והביאו ראיה מזה שכתב ה"ר משה ז"ל בזה [שאלה פ"ה ה"ז] מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצלו ופשע בו, המפקיד אומר איני יודע מה היה בו, ושומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם, שורת הדין שישבע השומר בתקנת חכמים שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על כך וישלם, ע"כ. והא לא דמיא, דעל ידי גלגול חייבו ולא בפני עצמו, ומילתא צריכה עיון. ואיכא מאן דאמר דדוקא האומר לחבירו מנה לי בידך בבריא והלה אומר איני יודע הוא דמחוייב בבא לצאת ידי שמים, אבל כאן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור, דשמא ושמא הוא ומשלם מה שברור לו ומן השאר נפטר. ולית לן לחיוביה משום דהוה ליה למידק, דאדרבה למלוה גופיא נימא כל שכן דהוה ליה למידק. ולא שנינו [ב"מ ל"ז ע"א] אלא אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, אבל אחד מכם בלא תבעי ליה פטור, שהוא עצמו שכח. ועוד דהא ודאי כי לוה דייק הוה ואחר כך שכח ושניהם שכחו, ואין בידן למנוע שר של שכחה. אבל אם יאמר איני יודע כמה הלויתיך אבל יודע אני כי לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה, או האומר לחבירו מנה לי בידך והלוה משיבו אמת שלויתי ממך ואיני יודע כמה, בהא איכא לספוקי טובא, מי אמרינן דלהוי כההיא [שבועות מ"ז ע"א] דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, והא נמי דכותה היא, דכיון דמידע ידע דמיחייב ליה ואינו יכול לישבע כמה, משלם כל מה שתובע חבירו. והוא שיטעננו דבר שיהיה אמיד בו התובע. ויחרים השומר או הלוה על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו. או דילמא שאין כאן מקום לומר מתוך שאינו יכול לישבע, שהרי אין כאן חיוב שבועת התורה, שהרי צריך שיטעננו בדבר שבמדה ושיודה לו בדבר שבמדה או במנין, וכך היא משנה שלימה [שם מ"ב ע"ב], וזה שמודה שהוא חייב אבל אינו אומר שום מנין בודאי נפטר משבועה דאוריתא, וכיון שאין כאן שבועת התורה אין אנו דנין בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכדלעיל. ומסתברא דחייב לשלם כל מה שיטעון עליו האחר, שיש פנים להביאו לשבועת התורה, והוא שהב"ד שואלין אע"פ שאין אתה יודע סכום חיובך לפחות אתה בריא שעולה חיובך לפרוטה, ובזה השיעור שיודה יקרא מודה מקצת, אע"פ שבאת הודאתו על פי שאלת ב"ד, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אבל אם ישיב לב"ד אפילו מפרוטה איני יודע, זה אינו משלם אלא נשבע היסת שאינו יודע ונפטר. ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי הרב ר' משה בר נחמן ז"ל וזה אשר כתב לי [תשובה סימן ל"ו], יפה דנת שיש לב"ד לברר טענתו מפיו בכמה מודה לו לפחות לידע כמה הוא חייב ליתן מעתה, ואם נתן קצבה להודאתו אף הוא מתחייב שבועה בכך. ואם תאמר מנין לנו שיעשה מודה מקצת על פי שאלת ב"ד. הדעת נותנת דכל שטענו חבירו דבר שבמדה והוא הודה מקצת הדבר שבמדה, אע"פ שמדה זו מתוך חקירת ב"ד אמרה חייב, דהא נמי מודה מקצת טענה הוא. ועוד מדפליגי אביי ורבא [שם מ"ג ע"א] בבית זה, דאביי סבר ידיע טענתיה, כלומר ידיע טענתיה דנתבע, דכיון דהאי טוען ליה בית זה דהוא דבר שבמדה והוא אומר לו מה שהנחת בבית זה אתה נוטל, הודאה בדבר שבמדה היא, שאנו הולכין ורואין אם עד הזיז הוא או עד החלון. ורבא פליג עליה דבעינן שיוציא מפיו דבר שבמדה, הא כל שמוציא מפיו דבר שבמדה, אע"פ שמתחלה הודה סתם ועל פי ב"ד פירש בסוף, מודה מקצת הוא. ואם תאמר התם יאמרו לו ב"ד ברר דבריך כמה הניח וכמה הוא נוטל אם עד הזיז או עד החלון. לאו מילתא היא, דהתם כיון דטענתו ברורה היא למה יביאהו לבית השבועה, ילכו הם ויראו או שילך בעל דין ויטול את שלו, אבל בטוען סתם הפקיד לי בדין הוא שנחקור אותו כמה הפקידך וכמה אתה יודע שאתה חייב לו. ועוד יש לנו בזה דין מחודש, והוא על דעת הראשונים, שאפילו טען בודאי הפקדת לי ממון ואיני יודע כמה, אע"פ שלא נחקר בב"ד ולא נתן מדה אחרת לטענתו חייב הוא שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, שאין במשמעות הודאתו אלא פחות שבממון, וכשם שאם באת לגבות ממנו הודאתו אין לך בה אלא פרוטה, כך לחייבו על השאר כמודה בפרוטה הוא. דהא תלמוד חמשין ידענא וחמשין לא ידענא נמי לאו דבר שבמדה הוא לגמרי, כיון דלא ידע באידך חמשין. אלא בכל מה שאמר איני יודע רואין אותו כאלו כפר בו להתחייב בשבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואלו הם דברי הרב ר' יוסף הלוי [שבועות שם] ודברי הרב ר' משה תלמידו [שאלה פ"ה ה"ו]. ויש להם סיוע בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ח], סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור וכו', והלה אומר איני יודע [ר'] בא ר' יונה בשם רב יאות לית את ידע אהין ידע, ר' יהושע דרומאה בעא קומי ר' מנא תמן אתמר לית את ידע אהין ידע, וכה איתמר הכין, תמן יש חילול שבועה וכה לית חלול שבועה. וזה הירושלמי סיוע להם, ופירושו ברור למבין, ע"כ.
גרסינן בירושלמי [ב"ק פ"ו ה"ז] חד בר נש אפקיד גביה חבריה שק צרור, ארעו אונס, חד אמר מטסקין הוה מלא וחד אמר סיגין הוה מלא, אתא עובדא קומי ר' אמי ואמר הרי זה נשבע ונוטל. ובזה הירושלמי ראינו שדמה אותו הרב אבן מגש לדין זה שכתבנו, ואוקמיה דהא נתבע דקאמר סיגין הוה מלי, בטענת שמא קאמר, דהא שק צרור הוה ולא הוה ידע מאי הוה ביה. וכיון שכן היכי מצי אמר בבריא דסיגין הוה. ועוד דאלו אמר בבריא פשיטא דנתבע מישתבע ומפטר, דהא נקיטינן דכל היכא דשומר אומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך וכך שהוא נשבע ונאמן כדין כל נתבע ופטור, אבל כשאמר שמא הוה ליה מחוייב שבועה, דהא מודה שנכנס שומר שלו, ואינו יכול לישבע ומשלם, והקשה הרב א"כ למה הצריכוהו לתובע שבועה, היה לו ליטול מה שתובעו בלא שבועה אם הוא אמיד ממנו. ותירץ כיון דאלו אמר בבריא סיגין הוה לא הוי מחויב שבועה כשאר מודה מקצת, דהא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, השתא דקאמר בשמא סיגין הוה לא יכילינן למיקרייה מחוייב שבועה, ומשום הכי דן ר' אמי בו שהתובע ישבע ויטול. ותו קשיא ליה, א"כ דבטענת סיגין אלו אמרה בבריא לא מחייב שבועה דאוריתא אלא הסת, השתא דטעין ליה בשמא ליהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע [ב"ק קי"ח ע"א] דמשתבע היסת ומפטר, הכא נמי לישתבע דלא ידע אי סיגין אי מטסקין הוה וליתיב ליה סיגין ולפטר. ומתרץ הני מילי היכא דאמר איני יודע בעיקרא דמילתא, אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא, דהא מודה ליה דיהיב ליה מידי ומחייב לשלומי ניהליה, ואיהו לא ידע כמה, אמרינן דמשתבע אידך ושקיל, דהוה ליה תובע בריא ונתבע שמא ובריא ושמא בריא עדיף, ע"כ. והר"א בר"ד ז"ל [שאלה פ"ה ה"ז ובהשגות על הרי"ף סוף פרק הכונס] הקשה על סברת הרב שפירש שענין כזה הוא מה שטענו לא הודה לו, דהא איכא שק דתבע ליה עם המטסקין והודה לו בשק ועל המטסקא אמר איני יודע, הלכך הו"ל כטענו חטים ושעורים והודה לו בחטים או בשעורים ועל השאר אמר איני יודע, דהוה ליה מחוייב שבועה כדין מודה מקצת, ונימא בה מתוך וכו'. ותירץ דלא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא באומר מנה לי בידך בברור, וכשמשיבו איני יודע טענתו רעועה, דקא בעי לאיפטורי באיני יודע, שהרי אם ידע וישיב אין לך בידי אלא חמשים היה מחוייב בשבועה, ומפני שנסתפק יהיה נשכר, הילכך משלם. וכן נמי אלו א"ל עד אחד אני יודע שאתה חייב לזה מנה והלה משיבו איני יודע, חייב לשלם מתוך וכו', אבל גבי שק דמפקיד גופיה ידע דקושטא קא טעין כשאומר איני יודע, דהא צרור אפקדיה, אמאי נימא בה מתוך וכו'. וכן נמי מאן דאפקיד לחבריה טבעת של זהב ולא שקלו הנפקד במשקל ולא היה יודע משקלו, ופשע בשמירה, מפקיד אומר משקלו שני דינרי זהב והנפקד אומר איני יודע, גם איני יודע אם מצופה זהב, ואתה יודע בעצמך שאין לו ידיעה ממנו, הלכך הוא נשבע ונוטל. ודוקא כשארעו אונס, אבל אם טען הנפקד כשלא ארעו אונס דלמא סיגין הוה, שצרור מסרתו לי ואיני יודע מה בו, ומה שהנחת אתה נוטל, פטור בשבועת היסת. מכלל דברי כולם אתה למד שהאומר מנה לי בידך וזה משיב יודע אני שחייב אני לך ואיני יודע כמה, אך הוא יודע (הוא) לפחות בפרוטה חייב, והואיל ואין יכול לישבע משלם. והוא שיתבענו דבר שהוא אמיד בו. ומחרים סתם על מי שלוקח ממנו מה שאינו חייב לו. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ו] שצריך שיהיה אמיד בתביעתו. והא דגרסינן בירושלמי [ס"פ הכונס] בעי ר' יוחנן מהו שיטעננו דברים שאין ראויים לו, נשמעיניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חבריה ליטרא דדהבא, מית בר זיזא ומית אריסיה וכו', עד, אתא עובדא קמי דר' חייא אמר מן הדא לית את שמע כלום, דאית בר נש דלא מפרסם נפשיה. מהירושלמי משמע דאף על גב דלא אמיד יהבינן ליה. מיהו לא סמכינן עליה, דמפלג פליג בהדי בבלי. דאמרינן בהכונס [ב"ק ס"ב ע"א] טענו כסא דכספא מאי, אמר ליה חזינן אי איניש אמיד הוא או איניש מהימנא דמפקדי גביה אחריני משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה. והכי איתה נמי בעובדא דר' מיאשא, ובחסא דכתובות [פ"ה ע"ב].
